להלן מוצג פסק דין המציג את התייחסות בית המשפט לראשי נזק שונים בתביעה לאחר תאונת דרכים. להלן קטעים נבחרים מפסק הדין:
אבות הנזק
כאב וסבלחוק הפיצויים הנהיג שיטה אוביקטיבית לקביעת הפיצוי באב נזק לא ממוני, שיטה המבוססת על שיעור הנכות הרפואית ומספר ימי אישפוז, אך הותיר בידי בית המשפט סמכות להפעיל שיקול דעתו,
לקריאה נוספת בנושא תאונות דרכים ופיצויים:
• תאונות דרכים - מידע לנפגעי תאונות דרכים
• חישוב פיצויים לאחר תאונות דרכים
• תאונות דרכים, תאונות עבודה - אתר הפיצויים
"לא היה הנפגע זכאי לפיצוי לפי תקנת משנה (א) או שסבל נזק שאינו נזק ממון שאינו מכוסה על ידי אותה תקנה, יהיה סכום הפיצויים, הסכום שהוסכם עליו או שייפסק, ובלבד שהסכום לא יעלה על עשרה אחוזים מהסכום המקסימלי". [תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976].
תקנה 2(ב) הנ"ל מבטאת את הפן הסוביקטיבי המהווה חריג למגמת האחידות בפסיקת הפיצויים באב נזק זה וככל חריג יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום (ע"א 284/88 גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842), ויש להתאים את הפיצוי הראוי לנסיבותיו של כל מקרה.
לענין הפן הסוביקטיבי ראיתי להביא את דבריה של כב' השופטת נתניהו בע"א 283/89, עירית חיפה ואח' נ. איה מוסקוביץ ואח', פ"ד מז(2), 718, עמ' 732, 733:
"...כאבו וסבלו של אחר מי ידעהו ומי יחושנו, מי ידע להבחין בין ניזוק לניזוק לעניין הכאב והסבל הסובייקטיביים שלהם עקב אותה פגיעה עצמה, מי יוכל לשער אם הם קשים וכבדים יותר בתקופה הראשונה, של ההסתגלות, או בתקופה מאוחרת, שבם כבר כשל כוח הסבל."
הפסדי שכר לעבר
לדברי התובעת היא נעדרה מעבודתה "כתוצאה משתי התאונות במשך כשבוע ימים", ו"נאלצתי לשוב לעבודתי כי [ה]תפקיד שלי הוא חשוב במקום עבודתי ולא יכולתי להרשות לעצמי להיות בחופשות מחלה ממושכות..." (סעיפים 15-16 לתצהיר התובעת).
מלבד דבריה לא היה בידי התובעת לתמוך את דרישותיה להפסדי שכר לעבר, לא בתיעוד רפואי המאשר לה את חופשת המחלה, וגם בתלושי המשכורת שצרפה לא מצאתי עדות לגריעה משכר בתקופת העדרותה הנטענת וגם לא במשך השנים עת ציינה בעדותה כי היא נעדרת מעת לעת. אין ראייה כי ההעדרות הנטענת היתה על חשבון ימי חופשה, לא על חשבון ימי מחלה, וממילא לא הובאה כל ראייה על פדיונם; מאחר שמדובר בהפסדי עבר, קרי, בנזק מיוחד הטעון הוכחה במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט (1) 477), הרי משלא הוצגו כאלה לא מצאתי לפצות את התובעת באב נזק זה.
הפסד שכר לעתידכבר קבעתי לעיל כי לתובעת לא נותרה נכות תפקודית כתוצאה מהתאונות, וכן קבעתי כי העדר הנכות הרפואית במקרה זה משמעו גם העדר נכות תפקודית.
הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות
לא הוצגו בפני קבלות על הוצאות רפואיות ונראה כי גם טיפולי הפיסיותרפיה שעברה התובעת היו במסגרת קופת חולים, כך גם לא הוצגו קבלות על הוצאות נסיעה; יחד עם זאת ברור כי התובעת נאלצה לנסוע לטיפוליה הרפואיים והפיסיותפיים וכן אני מקבלת דבריה כי נאלצה להשתמש בתרופות משככות כאבים.
הוצאות שהוצאו עד למועד מתן פסק הדין, הן בגדר 'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה (וראו: ד' קציר "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, התשנ"ח- 1997, עמוד 486), למרות זאת מצאתי לפצות את התובעת בדרך הפיצוי הגלובלי בגין הוצאות סבירות בעבר גם ללא קבלות, וכן בהוצאות רפואיות שהוציאה התובעת לדבריה, דרך שהפסיקה ראתה לקבל אם הנזק והצורך בהוצאה - הוכחו ( ע"א 307/77 מור נ. עזבון בוץ, פ"ד לב(1) 654, וכן בספרו הנ"ל של ד"ר קציר, בעמ' 487); משקבעתי כי התובעת נאלצה לקבל טיפולים פיסיותרפיים ולנסוע אליהם, כפי שגם עולה מחוות דעת המומחה, ומשקבלתי דבריה כי הזדקקה למשככי כאבים בסמוך לתאונות, אני רואה לאמוד את שיעור הפיצוי על סך גלובאלי של 1,500 ש"ח (כולל ריבית והצמדה).
עזרת צד ג'הוצאות שהוציאה התובעת עבור עזרת צד ג' הן בגדר נזק מיוחד שדרוש הוכחה. התובעת לא הציגה ולו ראשית ראיה ביחס להיקף העזרה שקיבלה במשק הבית ובטיפול ולמעשה הבהירה כי לא העסיקה עזרה בשכר.
באשר לעזרה שקבלה לדבריה מבני משפחתה, הלכה פסוקה היא כי עת עסקינן בעזרת בני משפחה אין מקום לפסיקת פיצוי ככל שמדובר בסיוע סביר אשר ניתן לצפות כי יוענק לנפגע על ידי בן משפחה (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט(1) 477, בעמ' 493) ההלכה שנתגבשה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה יהיה זכאי הניזוק לפיצוי (ע"א 8380/03 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. עבדאלולי (פורסם באתר משפטי)). בענייננו לא מצאתי כי פגיעתה של התובעת הצריכה עזרה חריגה, ואפילו בעלה לא זכר אם לקח ימי חופשה מעבודתו בסמוך לאירוע התאונה; עם זאת סביר בעיני כי נזקקה לעזרה מסוימת החורגת ולו במעט מהמקובל בדרך כלל בין בני משפחה וזאת לפרק זמן קצר ביותר ומאחר ששבה לעבודה לאחר שבוע (לשתי התאונות) ומשלא הוצגו כל תעודות רפואיות על אי כושר וגם לא בחוות הדעת לא נזכרת תקופת אי כושר, הרי בהתחשב באלה ראיתי לפסוק לתובעת על דרך האומדנא סך של 1,000 ש"ח בגין העבר (כולל ריבית והצמדה).
לא ראייתי לפסוק באב נזק זה כל פיצוי לעתיד לאור דברי לאורך פסק הדין.
